מערכת המשפט נוטשת את החייבים

הבעיה היא, שגם מי שכבר מוצאים לעצמם גב משפטי ופונים לעזרת בית המשפט, נזרקים ממנו תחת אותה הטענה שאין הצדקה לקיומו של דיון

ידע כל מי שנקלע לחובות בהוצאה לפועל, שמסר את גורלו בידי מערכת הראויה לכך. האמנם? במציאות הישראלית הקיימת מפליא לגלות כי אין עיקרון מנחה לקביעת צו תשלומים לחייבים שתיקיהם מגיעים להוצאה לפועל, וכי כל תיק נתון לתפישת העולם של רשם ההוצאה לפועל בפניו הוא מופיע.

גם המקרה של דנה (שם בדוי), אחד מיני רבים בסטטיסטיקה הישראלית, הגיע להליכים בהוצאה לפועל. כשנתיים חלפו מאז בעלה נטש אותה לטובת אשה אחרת, ולאחר מכן אף עזב את הארץ, כשהוא מותיר מאחוריו חוב של עשרות אלפי שקלים. כיום דנה משתכרת 4,000 שקל ונאבקת כדי לקיים את בתה הפעוטה, כולל תשלום לגנון, ולהחזיר את חובותיו של בעלה הנוטש.

נוכח אי־יכולתה של דנה לפרוע את חובותיה, נושים שונים פתחו נגדה תיקים בהוצאה לפועל והטילו עיקולים על שכרה ועל חשבונה בבנק. מאחר שלא יכלה להתמודד עם העיקולים, היא יזמה פנייה עצמאית לרשם ההוצאה לפועל וביקשה שייקבע לה צו תשלומים חודשי קבוע בהתאם ליכולתה הכלכלית. מדובר בפתרון שהמחוקק עיצב עבור חייבים שאינם מסוגלים לפרוע את חובותיהם, אלא שבמקרה של דנה, צו התשלומים שאכן נקבע, 3,000 שקל, היה הרבה מעבר ליכולתה הכלכלית.

כלל לא ברור מה היו הקריטריונים שלפיהם נקבע סכום לתשלום שאינו מותיר אפשרות לקיום בסיסי. הרי החוק אינו מגדיר קריטריונים ואף לא הנחיות לקביעת גובה סכום ההחזר החודשי. חמור מכך, החוק אינו מחייב את רשם ההוצאה לפועל לזמן את החייב ולשמוע את השגותיו טרם קביעת סכום ההחזר החודשי.

בשונה מרבים אחרים במצבה, דנה היתה מודעת לאפשרות שבפנייה לייעוץ משפטי ועירערה על החלטת רשם ההוצאה לפועל לבית משפט השלום, אבל נדחתה. בהמשך הוגשה בשמה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אבל זה סירב מלכתחילה לדון בדבר, באמרו כי הסוגיה אינה מעלה שאלה חברתית עקרונית.

לפי דו"ח של רשות האכיפה והגבייה מ-2012, 94% מקרב החייבים בישראל, שרבים מהם מגיעים מהאוכלוסיות המוחלשות, אינם מיוצגים על ידי עורכי דין. במסגרת ההתמודדות העצמית, שבמקרים רבים כוללת צו תשלומים שאינו מותאם להכנסות, הם כמובן לא מערערים על החלטות גם אם אלה מגלמות פגיעה ממשית בזכויותיהם וביכולתם להתקיים בכבוד. הבעיה היא, שגם מי שכבר מוצאים לעצמם גב משפטי ופונים לעזרת בית המשפט, נזרקים ממנו תחת אותה הטענה שאין הצדקה לקיומו של דיון.

בפברואר האחרון פורסם בעיתון זה, כי נשיא בית המשפט העליון, ד"ר אשר גרוניס, זימן לשיחה כ-15 שופטים מחוזיים שעוסקים בתיקי פשיטת רגל וחדלות פירעון, לכאורה כדי לדון בצורך להנהיג גישה מקלה כלפי חייבים. זוהי מגמה מבורכת, אלא שבמציאות לא רק שאין הקלות, אלא שכאשר סוגיות עקרוניות, שבמסגרתן ניתן לקבוע קווים מנחים לרשמי ההוצאה לפועל, מגיעות סוף סוף לבית המשפט – הוא נמנע ממתן החלטה ומקביעת הלכה.

באין הלכות, גורלם של אלפי אזרחים שאיתרע מזלם ונקלעו למשבר כלכלי נחרץ בהתאם להשקפת עולמו של רשם זה או אחר, וכידוע השקפת עולם היא עניין אישי. כך למעשה המערכת נמנעת מלהצעיד את החייבים – וגם אותה עצמה – קדימה, וגם אם אינה רוצה בכך, מותירה אותם לטבוע בים של חובות.

הכותבת היא עורכת דין שמייצגת חייבים מול בנקים ונושים אחרים.

קישור לכתבה בדב-מרקר: http://www.themarker.com/opinion/1.2476924